IData

סכרת

 

סוכרת (Diabetes) היא מחלה שגורמת להצטברות של גלוקוז (סוג של סוכר) בדם. ההצטברות הזאת מסוכנת כיוון שעודף הגלוקוז הורס את כלי הדם - וכך נגרמות בעיות רבות במערכות שונות בגוף.העובדה שהגלוקוז מצטבר בדם במקום להיכנס לתאי הגוף גם גורמת לתאים למחסור באנרגיה. התוצאה היא קושי לעמוד במאמצים גופניים.עודף הגלוקוז בדם נגרם כתוצאה מירידה בכמות האינסולין שמייצר הלבלב או משום שהאינסולין שנמצא בגוף אינו מצליח לעשות את תפקידו. תפקיד האינסולין הוא להחדיר את הגלוקוז שבדם לתאי הגוף.עם זאת, חולי סוכרת יכולים לחיות כאנשים בריאים הודות לטיפולים הקיימים כיום שמונעים או מעכבים את התפתחותם של הסיבוכים שנגרמים בגלל מחלתם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גורמים

• לסוכרת מסוג I, סוכרת נעורים, גורמים נוגדנים שמייצר הגוף לתאי הבטא בלבלב. תאי הבטא מייצרים את האינסולין, והריסתם בגלל פעולת הנוגדנים מונעת את ייצור האינסולין. מאחר שסוכרת מסוג I נגרמת בגלל היעדר מוחלט של אינסולין בגוף ותוקפת בעיקר ילדים ובני נוער היא נקראת "סוכרת נעורים שתלויה באינסולין".

• סוכרת מסוג II יכולה להופיע בכל גיל, אך מופיעה בעיקר בקרב בני 40 ויותר. ונובעת בעיקר מנטייה גנטית. היא נקראת גם "סוכרת שאינה תלויה באינסולין" שכן היא פורצת בשעה שהלבלב עדיין מייצר אינסולין, אך האינסולין אינו מצליח לעשות את עבודתו: להחדיר גלוקוז לתאי הגוף. על הנטייה הגנטית לסוכרת מסוג II אפשר להשפיע באמצעות שמירה על משקל תקין, הימנעות מעישון והקפדה על קיום פעילות גופנית סדירה. שני אלה - משקל תקין ופעילות גופנית סדירה - יכולים לדחות את הופעת הסוכרת במשך שנים רבות או אף למנוע כליל את הופעתה.

התסמינים

סוכרת שאינה מטופלת באה לידי ביטוי בתסמינים הבאים:

• השתנה מרובה- כאשר רמת הסוכר בדם עולה, סופח הדם יותר נוזלים, וכתוצאה מכך גדלה כמות הנוזלים שמפריש הגוף באמצעות השתן.

• צמא רב ויובש בפה- התחושות האלה נובעות מאובדן הנוזלים שהוא תוצאה של ההשתנה המרובה.

• חולשה, עייפות ורעב - הסיבה לתחושות האלה היא הפגיעה ביכולתו של הגוף להשתמש בסוכר ליצירת אנרגיה.

• ירידה במשקל - לעיתים יש ירידה במשקל למרות צריכה מספקת של מזון. הסיבה לירידה במשקל היא שהגוף מנצל את שכבות השומן שלו במקום הסוכרים שאותם אין הוא יכול לנצל.

• הפרעות תחושה בגפיים כמו עקצוצים, תחושת שריפה, תחושה של חום או של קור ואף אובדן תחושה- הפרעות התחושה האלה נובעות מהנזקים שגורמות רמות הסוכר הגבוהות למערכת העצבים. השם הרפואי של התסמינים האלה הוא נוירופתיה סוכרתית.

משך המחלה

סוכרת מסוג I היא בלתי הפיכה, ואילו סוכרת מסוג II היא לרוב בלתי הפיכה. משמעות הדבר: חולי סוכרת צריכים בדרך כלל לקחת טיפול תרופתי במשך כל חייהם כדי למנוע שהמחלה תפגע בגופם. אולם מצבים של טרום־סוכרת מסוג II (רמת גלוקוז בדם לאחר צום שנעה בין 100 ל־125 מ"ג/ד"ל) הם הפיכים באמצעות שינוי של אורח החיים.שינוי כזה כולל שמירה על משקל תקין, הפסקת עישון, תזונה מתאימה ופעילות גופנית סדירה ועקבית.

אבחנה

האבחנה נעשית באמצעות בדיקת דם. ישנם כמה מדדים שעל פיהם ניתן לקבוע שהנבדק חולה בסוכרת:

• רמת הגלוקוז בדם לאחר צום היא 126 מ"ג/ד"ל או יותר.

• רמת הגלוקוז בדם היא 200 מ"ג/ד"ל או יותר שעתיים לאחר העמסה של 75 גרם גלוקוז דרך הפה.

• רמת גלוקוז של 200 מ"ג/ד"ל או יותר בבדיקה אקראית.

ישנם שני מצבי ביניים שבהם רמות הגלוקוז נעות בין ערכים תקינים לערכים של סוכרת ממש:

• Impaired Fasting Glycaemia) IFG או Impaired Fasting Glucose) - רמת גלוקוז בדם שנעה בין 100 ל־125 מ"ג/ד"ל לאחר צום.

• Impaired Glucose Tolerance) IGT) - רמת גלוקוז שבין 140 ל־199 מ"ג/ד"ל שעתיים לאחר העמסת 75 גרם גלוקוז דרך הפה.

טיפול

• מילת המפתח בטיפול בסוכרת היא איזון. שני מחקרים רחבי היקף - DCCT האמריקני על סוכרת מסוג 1 ו־UKPDS הבריטי על סוכרת מסוג 2 - הוכיחו שאיזון של רמות הסוכר מקטין באופן דרמטי את הסיכון לסיבוכים השונים של המחלה. בייחוד נכון הדבר בנוגע לסיבוכים הנובעים מפגיעה בכלי דם קטנים כמו פגיעות ברשתית, בכליות ובעצבים.

• באופן שגרתי נעשה המעקב אחר רמות הסוכר באמצעות בדיקת הרמות בדם של ההמוגלובין המסוכרר (HbA1c). זהו חלבון שנוצר מהתרכבות של הגלוקוז עם ההמוגלובין שבכדוריות הדם. ככל שרמות הסוכר בדם גבוהות יותר, כך גדלה כמות ההמוגלובין המסוכרר. מאחר שאורך חייה של כדורית דם הוא 120 יום, מצביע מדד ה־HbA1c על רמות הסוכר הממוצעות בדם בשלושת החודשים האחרונים.

• הטיפול שונה בכל אחד מסוגי הסוכרת. בסוכרת מסוג I אין כלל תאי בטא, ולכן הטיפול מבוסס לחלוטין על מתן אינסולין מבחוץ. לעומת זאת בסוכרת מסוג II ישנם תאי בטא שעדיין מתפקדים, ולכן ניתן לבסס את הטיפול על התפקוד השיורי הזה. עם זאת, הסוכרת הורסת במשך הזמן עוד ועוד תאי בטא, ולכן גם חולי סוכרת מסוג II מגיעים לעיתים קרובות למצב שבו הם זקוקים לטיפול באינסולין.

• קו ההגנה הראשון נגד סוכרת מסוג II הוא בדרך כלל התרופה גלוקופג'. היא מפחיתה במידה ניכרת את פירוק הגליקוגן (שהוא סוכר שאינו זמין לגוף) בכבד לגלוקוז (שהוא סוכר זמין לגוף). הסבר קצר: בגלל המחסור באינסולין לא מגיע גלוקוז לתאים. התאים המורעבים מדווחים על המחסור בגלוקוז, ובתגובה מפרק הכבד יותר גליקוגן. כמו כן מפחיתה התרופה את התנגדות תאי הגוף לאינסולין. ההתנגדות הזאת מונעת מהאינסולין להחדיר גלוקוז לתאי הגוף.

• בעבור חולי סוכרת מסוג II פותחה התרופה אקרבוז שמעכבת את ספיגת הסוכר במעי.

• לעיתים נותנים לחולי סוכרת מסוג II גם את התרופה סולפוניל־אוראה או תרופה ממשפחת הרפגלינידים שמאלצות את הלבלב ("סוחטות" אותו בלשון הרופאים המתמחים בטיפול בסוכרת) להגביר את פעילותו ולהעלות את רמות האינסולין שהוא מייצר.

• לחולי סוכרת מסוג II ניתן להוסיף גם תרופות חדשות מקבוצת מעכבי האנזים DPP4 (כמו גאלבוס או וילדאגליפטין) שמעלות את רמת ההורמונים האינקרטיניים - הורמונים שאותם מפרישים המעיים ושמביאים לעלייה ברמות האינסולין שמפריש הלבלב מיד לאחר האוכל ולוויסות טוב יותר של רמות הסוכר בדם. התרופות מהקבוצה הזאת משוּוקות בכדורים ונלקחות דרך הפה. הן אינן "סוחטות" את הלבלב (כיוון שהן גורמות ללבלב להפריש אינסולין רק בתגובה להימצאות מזון במעי ולא באופן קבוע. לכן התרופות האלה מתישות פחות את הלבלב). הן גם אינן גורמות לעלייה במשקל או להיפוגליקמיה (צניחה ברמת הסוכר) משמעותית, ולכן נחשבות בטוחות ונוחות לשימוש.

• לחולי סוכרת סוג 2 ניתן להוסיף לטיפול התרופתי תרופות חדשות מקבוצת האנלוגים להורמון GLP-1 (ביאטה, ויקטוזה) שמעלות גם הן את רמת ההורמונים האינקרטיניים - הורמונים שאותם מפרישים המעיים ושמביאים לעלייה ברמות האינסולין שמפריש הלבלב מיד לאחר האוכל ולוויסות טוב יותר של רמות הגלוקוז בדם. התרופות האלה ניתנות בהזרקה ומסייעות להפחית את המשקל. באחרונה פורסם שמשרד הבריאות בודק את הקשר בין נטילת התרופה ויקטוזה לבין מקרים של סרטן הלבלב, אך עד כה לא נמצא קשר כזה, והתרופה נחשבת לבטוחה לשימוש.

• למרות כל האמור לעיל, הטיפול הטוב ביותר בסוכרת מסוג 2 - בייחוד בשלב הראשון של המחלה - הוא שינוי אורח החיים: הרזיה והקדשת זמן באופן קבוע לפעילות גופנית. מחקרים שונים חוזרים ומראים שאפילו הפחתה צנועה במשקל של כמה קילוגרמים ותוספת של פעילות גופנית לא אינטנסיבית, כמו הליכה, מביאות לתוצאות דרמטיות באיזון הסוכרת.

• אין הבדל של ממש בין התזונה המומלצת לחולי סוכרת לבין התזונה שמומלצת לאנשים בריאים. לאלה ולאלה מומלץ לצרוך אוכל מגוון מכל קבוצות המזון ובכמויות שנדרשות לשמירה על משקל תקין. עם זאת, חולי הסוכרת צריכים להקפיד מאוד על כמויות הסוכר שהם צורכים ונוסף על כך חשוב מאוד שהם יחלקו את מזונם על פני שש ארוחות ביום: שלוש עיקריות ושלוש ארוחות ביניים. החלוקה הזאת חיונית כדי למנוע תנודות גדולות ברמת הסוכר בדם. מהדברים האלה עולה שמומלץ לחולי סוכרת שלא לדלג על ארוחות. 

• בחולי סוכרת מסוג 1 מתבסס הטיפול על מתן אינסולין. קיימים כמה סוגי אינסולין, והם מסוּוגים לפי משך הפעולה שלהם.

• חולי סוכרת חייבים להקפיד על המינונים ועל המועדים של נטילת התרופות ושל הזרקת האינסולין - בהתאם לארוחות ולפעילות הגופנית שלהם ועל פי המלצות הצוות המטפל.

סיבוכים 

רמות גבוהות מדי של סוכר בדם עלולות לגרום לטשטוש ולאובדן הכרה ומחייבות פנייה מיידית לקבלת עזרה רפואית.מחלת סוכרת שאינה מטופלת גורמת לסיבוכים רבים הנובעים מהרס של כלי הדם בגלל הצטברות הגלוקוז בהם. עם זאת, מי שמקפיד על איזון הסוכרת, ירגיש טוב ויוכל לנהל אורח חיים שגרתי ואינו צפוי לסבול מהסיבוכים שמפורטים כאן:

• טרשת עורקים- זו עלולה לגרום למחלות לב, לאירוע מוחי, לנמק בכפות הידיים והרגליים ואף לאימפוטנציה.

• רטינופתיה (פגיעה בכלי הדם ברשתית)- סוכרת היא הגורם מספר אחת לעיוורון בעולם המערבי. רמות הסוכר הגבוהות הורסות את הרשתית ומעוותות את המבנה של כלי הדם בה. הקפדה על בדיקה אצל רופא עיניים פעם בשנה יכולה לשמור על העין ולמנוע עיוורון, מאחר שקיימים טיפולים לשימור הרשתית - אם מאבחנים בזמן את הפגיעה בכלי הדם שבה.

• אי־ספיקת כליות- סוכרת היא הגורם מספר אחת לאי־ספיקה סופנית של הכליות. מצב של אי־ספיקה סופני מחייב שימוש בדיאליזה או לעבור השתלת כליה.

• פגיעה בעצבים- סוכרת עלולה לגרום נזק למערכת העצבים ההיקפית. הנזק הזה יכול לבוא לידי ביטוי בכאבים ברגליים ובידיים, בשיתוק ובשינויים בתחושה בגפיים.

• פצעים ברגליים -חולי סוכרת רבים סובלים מפצעים ברגליים, ובמיוחד בכפות הרגליים. אלה עלולים להזדהם עד כדי כך שלא יהיה מנוס מכריתה של רגל או אף של שתי הרגליים. סוכרת היא הסיבה מספר אחת לכריתת רגליים בעולם המערבי. אחד הגורמים שמגדילים את הסיכון לכריתה הוא הפגיעה בעצבי התחושה ברגליהם של חולי סוכרת רבים. במקרה של אובדן תחושה בכף הרגל אין החולה חש בפצעים ואינו ממהר לטפל בהם. מאחר שהסוכרת פוגעת גם בכלי הדם בגפיים, זורם פחות דם לפצעים ברגליים - מה שפוגע ביכולת ההחלמה שלהם. יש להדגיש שלכללית יש מרפאות מיוחדות לטיפול בפצעים קשי־ריפוי.

קיימים גם סיבוכים מיידיים שנובעים מרמות גבוהות של גלוקוז בדם:

• Diabetic Ketoacidosis) DKA) - מתרחש בעיקר בסוכרת מסוג I כאשר קיים מחסור קיצוני באינסולין. מאחר שהגוף חש ברעב (שכן בהיעדר אינסולין התאים לא מקבלים גלוקוז) הוא מפרק שומנים כדי להשיג מקור אנרגיה. תוצר לוואי של פירוק השומנים הוא היווצרות של גופי קטו. אלה מורידים את רמת ה־ph בדם. משמעות הדבר: הדם הופך להיות חומצי יותר. למצב הזה קוראים "חמצת מטבולית". זהו מצב חירום רפואי שגורם להתייבשות החולה ולשינויים מסוכנים במאזני המלחים (בעיקר אשלגן) בדם.

• Hyper Osmolar Syndrome - מתרחש בעיקר בסוכרת מסוג II. גם במקרה הזה הגוף חש רעב משום שאינו מצליח לקלוט גלוקוז ובתגובה מחיש עוד יותר את ייצור הגלוקוז. העלייה החדה בריכוז הגלוקוז בדם עלולה לגרום לאובדן הכרה.

היפוגליקמיה - בעקבות הטיפול התרופתי עלולה להיגרם ירידה של רמת הסוכר לערך נמוך מדי.הסימנים לכך הם דופק מהיר, חולשה, רעד ואף ערפול ואובדן הכרה. הטיפול המיידי הוא צריכה מהירה של גלוקוז באוכל או במשקה ובמקרה קיצוני - הזרקת גלוקגון.

טיפול ומעקב

חשוב לסגל שגרת חיים שכוללת, בין היתר, הקפדה על הטיפול התרופתי ועל בדיקות שגרתיות, כמו בדיקות דם תקופתיות, בדיקה אצל רופא עיניים פעם בשנה, בדיקת רגליים עצמית יום־יומית, בדיקות מעקב תקופתיות ולקיחת חיסון נגד דלקת ריאות וחיסון נגד שפעת. המטרה של השגרה הזאת היא לאפשר המשך חיים בריאים ואיכותיים במשך שנים רבות.